Page 115 - לחיות עם חיות
P. 115
בכל בוקר הייתי בא עם קוקה למרפאה‪ .‬היא קיבלה‬
‫את הזריקות בשקט‪ ,‬כשהיא מחבקת אותי חזק חזק‪,‬‬
‫כאילו הבינה שזה מה שיכול להציל את חייה‪.‬‬
‫כשהוציאה האחות את המחט‪ ,‬הייתה קוקה תופסת‬
‫בידה את המקום הנדקר בגופה‪ ,‬משפשפת‬

‫וממששת‪...‬‬

‫בהתחלה חל שיפור במצבה והייתי בטוח שעברה את‬
‫המשבר‪ .‬פינקתי אותה בירקות‪ ,‬פירות ולחם שהבאתי‬

‫לה מהמטבח של המוסד‪ ,‬והשגחתי עליה היטב‪.‬‬

‫אבל זה לא עזר‪ .‬על אף הזריקות‪ ,‬הטיפול והפינוק‪,‬‬
‫התגברה המחלה‪ .‬השיעול של קוקה נעשה כבד יותר‬
‫ויותר והיא התקשתה לנשום‪ .‬גם במצב אנוש זה היא‬
‫לא ויתרה על מנהגיה הרגילים‪ .‬היא הייתה מטפסת על‬
‫כתפי ומחבקת את צווארי‪ .‬בשעת מנוחת הצהריים היא‬
‫המשיכה לפשפש ולחטט בשערות רגלי עד שנאלצתי‬

‫לצחוק‪...‬‬

‫ראיתי איך היא נחלשת ודועכת מיום ליום ולא הבנתי‬
‫איך היא עדיין מסוגלת לשחק ולהשתעשע כאילו אינה‬
‫חשה במחלה‪ .‬קוקה לא ויתרה על משחקיה ומנהגיה‬

‫עד שהמחלה הכריעה אותה‪.‬‬
   110   111   112   113   114   115   116   117   118   119   120